תורתו של דונלד ויניקוט: אם טובה דיה - מכון תל-אביב לפסיכותרפיה

תורתו של דונלד ויניקוט: איך נוצרת זהות עצמית?

דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ותיאורטיקן, עסק בשאלה הגדולה והמהותית "מי אני?", כיצד אני מגלה את עצמי? איך אני בכלל יודע מי אני? איך נוצרת זהות עצמית? שאלות קיומיות אלו העסיקו את ויניקוט ועיצבו את תורתו.

ויניקוט האמין שתהליכים מסוג זה נוצרים באמצעות משחק, יצירה וכל זאת בספונטניות ובגיוון וזאת בסביבה תומכת ומחזיקה. לעומת תאוריית הדחף והקונפליקט ויניקוט מציע תאוריה של העצמי ויחסיו עם הקרובים אליו.

ויניקוט הושפע עמוקות מפרויד וקליין, ניתן לראות זאת באופן החשיבה של הדבר והיפוכו: בדידות – אך בנוכחות האחר, תינוק במצב חוסר אונים – בורא את העולם שלו, אמא בעלת נפש בריאה – מסוגלת גם ללכת לאיבוד פנימי ולא להילחץ מכך וכדומה.

ויניקוט למעשה פיתח את הטיפול בילדים באמצעות משחק ואת המושגים עצמי אמיתי ועצמי כוזב.

יחסי אם-תינוק: ״אם טובה דיה״

דונלד ויניקוט שירת במלחמת העולם ה-1 בחיל הרפואה והוצב במשחתת של הצי האנגלי כקצין רפואה. לאחר סיום המלחמה השלים את לימודי הרפואה בהם נחשף לכתביו של פרויד. בהמשך ניהל את מחלקת הילדים בבית החולים פדינגטון בלונדון, שם עבד שנים רבות ובמהלכן פיתח תאוריות הנוגעות לעולמם הנפשי של הילדים.

ויניקוט ניסה להבין את האדם החל מהיותו תינוק, במיוחד בראי יחסי אם-תינוק, לפיכך התאוריה שלו נקראה תאוריית יחסי אובייקט. הטענה המרכזית של ויניקוט היא כי התינוק אינו קיים ברשות עצמו ללא האם ("אין כזה דבר תינוק ללא האם") וכי הוא מושפע באופן מלא מהנוכחות שלה, שניהם כיחידה אחת המושפעת ומשפיעה.

ויניקוט הוא זה שהמציא את המושג "אם טובה דיה" (Good enough mother) – אם שנוכחת מספיק, שנמצאת, קשובה לתינוק, לצרכיו, כך שיוכל לפתח "עצמי אמיתי", אך לא באופן טוטאלי וסימביוטי.

זהו מושג שמתאר מרחב בו האם מאפשרת לתינוקה להתפתח כיאות וכהלכה. לרוב היא נענית לצרכי התינוק כאשר מתבקשת לכך ויוזמת זאת כאשר יש צורך, אך באופן טבעי גם לעיתים אינה פנויה לספק מיד את צרכיו.

לעיתים היא "נכשלת" בתפקידה מנקודת מבטו של התינוק, אך כך למעשה התינוק לומד אט אט לווסת ולמתן את רצונותיו וצרכיו על פי היכולת של האם, כך שעם השנים ידע לדוגמה להמתין באופן סביר עד שארוחתו תוגש או תתחמם ולא יבכה ויתרגש מכך באופן מיידי.

צפו: תורתו של דונלד ויניקוט

מושגי יסוד בתורתו של ויניקוט

ויניקוט דיבר על פונקציות אמהיות שהקביל אותן למעשה הטיפולי בקליניקה. הנה מספר מושגים שהתווה ויניקוט:

החזקה – Holding – החזקה נפשית אך גם גופנית (לא בטיפול שיחתי), המספקת תחושת ביטחון בסיסי. ההחזקה יכולה להתקיים באופן לא מודע דרך נוכחות המטפל, דרך התערבויות מתאימות ומחזיקות, בעיקר מול חדירות האם עצמה: החרדות שלה, הציפיות שלה וכו'.
שיקוף – Mirroring – סיפוק של האם (ומטפל בהתאמה) חוויה של שיקוף עבור התינוק, חוויה שהוא שלם, שהיא רואה את הניגודים שבתוכו ככלל ולא כפרטים. בטיפול שיקוף מסוג זה מאפשר התבוננות על מצבי מתח, ריקנות, בדידות וכו' ותורם אט אט להיווצרות אינטגרציה.
סביבה מאפשרת – סביבה נוחה, נעימה, ללא עין ביקורתית, ללא תובענות יתר, ללא ציפיות, סביבה בה למידה מתאפשרת, ובה גם אפשר לתת לנפש "לנוח" או לא לעשות דבר, ללא חודרנות כלשהי. המטרה היא בהדרכה ללמוד להיות לבד ואף לאהוב את הלבד.
Primary Maternal Preoccupation – "אם סביבתית" בשפת ויניקוט – כלומר אם שמתמסרת באופן מלא לתינוקה ולצרכיו ומאבדת (זמנית) את עצמה למצב. אם שאינה חוזרת למצבה "הרגיל" ונשארת במצב סימביוטי עם התינוק תיצור פרה-אוקיופציה (עיסוק יתר) מול תינוקה, כלומר במידה מסויימת 'תעלם' בתוך עולמו של התינוק.
Going on Being – "הסביבה המאפשרת" אותה מגדיר ויניקוט מהווה מרחב בו מתקיימת חוויה של הוויה, כלומר רצף תחושות של עצמי – ספונטני, יצירתי, נוכח, חי – ממנו מגיח ה"עצמי אמיתי" ועצם המחשבה האמיתית והמקורית של האדם ומכך גם זהותו האישית.
עצמי אמיתי – True Self – חוויה, תחושה פנימית עמוקה של אותנטיות, חיות ונוכחות מול העולם. חלק מעצמי שהוא יותר שלם, יצירתי, ספונטני, טבעי, גמיש מול העולם, שולט על עצמו ולא נחווה כחיצוני וזר.
עצמי כוזב – False Self – כאשר לא מתקיימת ה"סביבה המאפשרת" עליה נכתב קודם, עשויה להתקיים תחושה וחוויה פנימית של חודרנות ופולשנות, נטישה של עצמי האמיתי למסתורים נפשיים שונים כגון ריצוי הזולת ומציאת חן. העצמי הכוזב אינו גורם לתחושת הסיפוק והחיות הפנימית כפי שמייצר העצמי האמיתי. עצמי כוזב יכול להרגיש כמזוייף, כחלול, כמנותק.
אובייקט מעבר – Transitional object – ויניקוט ניסה להבין מה ילד עושה על מנת להרגיע את עצמו במצבים רגשיים שונים. הוא מצא שילדים מוצאים פעולות חזרתיות כמרגיעות, כגון מציצת אצבע, נדנוד וכו'. כמו כן, ויניקוט סבר שחפץ מעבר כגון כרית, שמיכה או בובה עוזר לילד לעבור בין מצבים לא מוכרים, ובמיוחד חפץ מעבר זה מסמל מעבר מתלות לעצמאות. כלומר מההכרה (הלא מודעת כמובן) של מעבר היותו תינוק להיותו ילד יותר עצמאי ונפרד, ולשם מעבר זה דרושה הסתגלות איטית שחפץ המעבר עוזר לכך.