חרדות אצל ילדים
חרדה היא תגובה פיזיולוגית, מחשבתית ורגשית, במקורה הנה כלי הישרדותי חשוב על מנת להתמודד עם סכנות בסביבה שלנו. חרדות אצל ילדים הן תחושות סובייקטיביות המאופיינת בפחד מוגזם, בהלת יתר או דאגה מופרזת ללא כל סיבה רציונלית וללא קיום של סכנה ממשית.
חרדות, בניגוד לפחד, עולות בשל מחשבות שליליות ואף דרמטיות וקטסטרופליות, ללא קשר לסכנה ממשית כלשהי המאיימת על הילד. במקרה שכזה נוצרת שרשרת של תגובות פיזיולוגיות, רגשיות, קוגניטיביות וכן התנהגותיות, שאינן משרתות את הילד בחיים היום יומיים, בטח שלא מבחינה הישרדותית או עתידית.
על חרדות ופחדים אצל ילדים
כיצד נדע, כהורים, מתי ילדינו מתמודד עם פחדים טבעיים ולגיטימיים, ומתי הפחדים דורשים בירור וטיפול? כיצד נדע מה הם הפחדים האופייניים לאילו גילאים? ומהו הטיפול המתאים כאשר הפחד הופך לחרדה קיצונית המפריעה לתפקוד?
בדרך כלל מתייחסים להפרעות חרדה אצל האוכלוסיה הבוגרת. אצל ילדים, תופעות אלה לרוב יקראו 'פחד' אך במקרים מסוימים, כאשר פחדים של ילדים הופכים לקיצוניים, פוגעים בדימוי של הילד ובתפקודו, ניתן לאבחן הפרעת חרדה גם בקרב ילדים.
חלק חשוב מההתפתחות הרגשית, התקינה והבריאה אצל ילדים, נבנית סביב הפחדים. תחילה הם מופיעים כאובייקטים דמיוניים, כמו מפלצות, שדים ורוחות, לאחר מכן כאובייקטים מציאותיים כמו גנבים, מחבלים וכדומה. רוב הילדים מתמודדים עם הפחדים הללו בדרכים שונות, בדרך כלל בהצלחה. אך אצל חלק מהילדים, במעבר לפחדים הנורמטיביים, מתפתחת החרדה, שעלולה לפגוע בתפקוד ובאיכות חייו של הילד או המתבגר.
כאמור, הפחדים המתעוררים במהלך הילדות, הנם נורמליים לחלוטין ואף הכרחיים. ישנם פחדים וחרדות שתואמים את השלב ההתפתחותי בו הילד נמצא ולקיומם ישנה חשיבות. הם הופכים להיות בעייתיים כאשר הם מעסיקים את הילד יתר על המידה, כשהוא אינו מסוגל להתעסק במשימות התואמות את גילו (שיעורי בית, משחק עם ילדים ועוד), וכשהדבר מגביל את פעילויותיו. לדוגמה פחד מזרים, או מהחושך, פחד קהל בגיל ההתבגרות – כל אלו הנם פחדים לגיטימיים, רוב הילדים מתמודדים אתם במהלך שנות ילדותם.
חרדות אצל ילדים גם קשורות ליכולת ההכלה של ההורים ומסוגלותם להסביר לילדיהם את המציאות ולהוות משענת ותמיכה בכדי להפחית את רמת החרדה. ולכן, כאשר הפחד יוצא מגדר התקין, הופך לאי שקט פנימי שמלווה את הילד או המתבגר הרבה מזמנו ומניע את פעילותו, על ההורים לקחת אחריות ולפנות לגורם טיפולי מומחה (פסיכולוג ילדים) בכדי לבחון מבעוד מועד האם מדובר בהפרעת חרדה. חשוב שההורים יהיו קשובים במיוחד בתקופה כזו כלפי הילד, כדי שיוכל להרגיש בנוח לשתף בחרדותיו.
מבחינה התנהגותית, התחושות הקשות המתעוררות, המלוות את החרדה, מביאות בדרך כלל להימנעויות רבות שמתפתחות ומתעצמות עם הזמן, ההימנעות יכולה להתחיל מגורם שנתפס כמאיים והיא הולכת, גדלה ומתרחבת להימנעויות נוספות, ובכך מהווה פגיעה חמורה ברווחתו הנפשית של הילד.
בניגוד למבוגרים, לילדים, יש את הוריהם, שנוכחותם יכולה לזרז ואף להוות כמוקד תמיכה בעת ההתגברות על החרדה. מידת הרגישות והיערנות של ההורה, כלפי ילד, המתמודד עם הפרעת חרדה, הנה בעלת השפעה רבה על תהליך הטיפול של הילד.
סוגי חרדה אצל ילדים
ראשית, קיימים סוגים שונים של הפרעות חרדה, אם הנכם מרגישים כי ילדיכם סובל מאחת מהפרעות החרדה הללו, חשוב לפנות מבעוד מועד לגורם מוסמך, בכדי למנוע התפתחויות של הימנעויות נוספות.
- פוביה ספיציפית – פחדים קיצוניים החוזרים ונשנים מסיטואציה מסוימת או לחלופין מאובייקט ספציפי.
- התקף חרדה – התקפים קצרים ואינטנסיביים של פחד המלווה בסימפטומים פיזיולוגיים כמו הזעה, רעד, כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות וכדומה.
- הפרעת חרדה מוכללת – חששות ודאגות מופרזות הגורמות למצוקה עזה ופוגעות ביכולת של הילד לתפקד או להפיק הנאה. לדוגמא פחד של הילד מפני יציאה של ההורים מהבית מפני החשש שעלול לקרות להם משהו.
- הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) – מחשבות אובססיביות, מטרידות ומדאיגות, המביאות את הילד לבצע פעולות כפייתיות אשר מאמין שאלה הן שיבטלו את מושא החרדה. למשל, ילד יכול לערוך טקסים של שטיפת ידיים וניקיון אובססיביים בכדי למנוע כביכול הידבקות במחלות.
- חרדה חברתית – פחד קיצוני מסיטואציות חברתיות, (למשל לאכול בפני אנשים או להשתמש בשירותים ציבוריים), ילדים אשר סובלים מחרדה חברתית, יפגינו את החרדה שלהם ויהיו בדרך כלל ביישנים ונמנעים.
- פוסט-טראומה – אירוע טראומתי שהילד חווה (תקיפה מינית, פיגוע, תאונה…) שלאחריו מתחילים להופיע אצל הילד סימפטומים של זיכרונות חוזרים של האירוע, הוא נמנע מגירויים המזכירים את אותו אירוע טראומתי ומתחילות להופיע תחושות חרדה, חוסר שקט ומצב רוח ירוד.
סימפטומים של חרדה אצל ילדים
סימפטומים של חרדות אצל ילדים לא שונים בהרבה מסימפטומים של חרדה אצל מבוגרים. אך להבדיל מחרדה המופיעה אצל מבוגרים, הפחד המופיע אצל הילדים הוא איננו ערטילאי, ילדים יודעים בדיוק ממה הם מפחדים, גם כאשר הסיבה אינה רציונלית, יחד עם זאת, תוכן החרדה עשוי להשתנות מפעם לפעם. הסימן המובהק לחרדה הנו תחושת סובייקטיבית של פחד, המלווה במחשבות טורדניות ומעיקות. בנוסף, מתפתחת התנהגות הימנעותית שמטרתה לצמצם ככל האפשר, את האפשרות למגע עם מושא הפחד.
ולכן, בהשוואה למבוגרים, אצל ילדים, החרדה יכולה להתבטא בדרכים שונות, בולטות יותר ומובחנות יותר:
- בכי: ילדים הסובלים מחרדה כלשהי נוטים יותר לבכות, הם נמצאים רוב הזמן על סף הבכי וכל גירוי קטן המזכיר להם את הגורם המפחיד, עלול לעורר תגובה ריגשית קיצונית.
- בעיות שינה: החרדה נוטה להתגבר בלילה, בחושך, הילד עשוי לסרב לישון בחדרו לבד, להגיע באופן תכוף למיטת הוריו ולסבול מקשיים בשינה ואף לא להירדם.
- תחושת חוסר אונים
- תלות חריפה
- קשיי ריכוז
- פעמים רבות החרדה באה לידי ביטוי אצל ילדים באופן סומטי בתחושות של כאבים שונים בגוף, בחילות, הסימנים הפיזיולוגיים נפוצים בעיקר אצל ילדים שמתקשרים לבטא את חרדתם בצורה מילולית.
- תסמינים רגשיים: לפעמים, בילד מבטא את החרדה בהתקפי זעם, אלימות ובעיות התנהגות במסגרות השונות בחייו.
טיפול בחרדות אצל ילדים
האופן בו ההורים מתייחסים לילד, לחרדה שלו ולפחדיו, חשוב מאוד בתהליך ההחלמה. הורים רבים מתקשים לקבל את החרדות של ילדיהם, מגוננים ודוחפים יתר על המידה ובכך, ללא ידיעתם משמרים את החרדה ואת תחושת חוסר האונים וחוסר המסוגלות של הילד.
טיפול חשוב ויעיל בנושא חרדות אצל ילדים, בדרך כלל משלב הדרכת הורים, כיצד עליהם לקבל, להתייחס ולפעול בנוגע לחרדות של הילד. במקרים רבים, הדרכת הורים נכונה אפילו מספיקה ואין צורך להביא את הילד לטיפול.
במכון תל אביב לפסיכותרפיה, המטרה העיקרית בטיפול בחרדה אצל ילדים ונוער, היא החזרת תחושת הביטחון של הילד. להגיע אתו להבנה כי ישנם דברים מפחידים בעולם אך הוא יכול להתגבר עליהם. לילדים יש כוחות אדירים, גם כאלה העוזרים להתמודד עם החרדה. חיי היום יום לא חייבים להשתבש, הילדים יכולים לחזור להפיק הנאה ולתפקד, ואתם ההורים, בעקבות כך תוכלו להתפעל מעצמאותו של הילד והתגברותו על פחדיו.
במכון ישנם מטפלים מומחים, פסיכולוגים ופסיכולוגיות לילדים וכן פסיכיאטרית, המומחית גם בטיפול עבור חרדות אצל ילדים ונוער. אנו מזמינים אתכם ליצור עמנו קשר, להתייעץ ולקבוע פגישה ראשונית.
הכותב: איתמר פסקל, פסיכולוג קליני