יציאה מהארון כגורם לדיכאון

במשך שנים רבות עמד הקשר הסיבתי בין הומוסקסואליות להפרעות נפשיות שונות, ובראשן דיכאון. במאמר זה נרחיב על יציאה מהארון כגורם לדיכאון. בעבר היה לוט בערפל ובמרכזו עמדה שאלת "ביצה ותרנגולת" – האם ההומוסקסואליות כשלעצמה הינה הפרעה נפשית הגורמת לדיכאון, או שמא ההוצאה מן הכלל, כלומר הבידוד החברתי ולעיתים אף המשפחתי הם הגורמים להתפתחות הדיכאון – מה גורם למה?

שאלה זו עדיין עומדת בעינה בקרב תרבויות ואוכלוסיות מסוימות, אך בעולם המערבי המודרני הנטייה הכללית הינה לקבל את ההומוסקסואליות כנטייה מינית לגיטימית ולא כסטייה או הפרעה שיש לתקנה, שכן לא נמצאה כל עדות אמפירית מבוססת לכך, מה שגרם להסרתה של ההומוסקסואליות מהמדריך הפסיכיאטרי להפרעות נפשיות (DSM) החל משנת 1973, וכן מהאינדקס של ארגון הבריאות העולמי החל משנת 1990.

אחד הרעיונות המסקרנים הנובעים מכך עוסק בשאלה – מהי ההשפעה הנפשית הכללית של יציאה מהארון, ובפרט, מהו תפקידה כגורם לדיכאון. במהלך גיבוש הזהות המינית, עובר הומוסקסואל שלב הנקרא בעגה "יציאה מהארון" או באנגלית – "Coming out". שלב זה טומן בחובו קשיים ואתגרים פסיכולוגיים, הכוללים התמודדות עם ההסתרה, לחיות בשקר כלפי הסביבה, התמודדות עם תחושות אשמה עצמית ובלבול. תהליך יציאה מהארון הנו תהליך מורכב וממושך עד שמגיעים למרחבים של קבלה עצמית ואיכות חיים רגשית טובה. ולכן ניתן לראות יציאה מהארון כגורם לדיכאון.

אחד מגורמי הדיכאון היותר פנימיים והראשיים לדיכאון בתהליך יציאה מהארון הינו "הומופוביה מופנמת" או IHP – התחושות השליליות שחש הומוסקסואל מעצם היותו הומוסקסואל, ההכרה בכך. תחושה פנימית זו עשויה לנבוע מאותן סיבות הגורמות לה בקרב אנשים מבחוץ דוגמת בורות, סטריאוטיפים שליליים, ומידע שגוי המגיע מהמשפחות עצמן, מוסדות החינוך, תפיסות דתיות וכו'. נמצא כי ככל שככל שההפנמה ההומופובית גבוהה יותר, כך הדיכאון והגורמים הקשורים אליו כגון תפיסה עצמית פחותה, מעט תמיכה חברתית, בידוד חברתי ודמורליזציה גבוהים יותר.

גורם נוסף, חיצוני יותר, המשפיע על תחושת הדיכאון לאחר היציאה מהארון מגיע מהפן המשפחתי. אלו, עשויים לחוות את הנטייה המינית כאכזבה או ככישלון אישי גם אם הם עצמם שלמים עם הדבר. הם עשויים לתהות "מה עשו לא בסדר" או "האם החינוך שהעניקו לילדם היה לקוי". באופן כזה, עשויים ההורים להקרין או להשליך את הדיכאון האישי שהם עצמם חווים כלפי בנם/בתם, מה שעשוי לגרום למעגל דיכאון שמוקרן בתוך המשפחה, כמעין מעגל הזנה פנימה.

גורם חיצוני נוסף מגיע מהחברה אשר נוטה שלא לקבל את היציאה מהארון. דוגמא מובהקת ואף אלימה לכך מתרחשת כבר בגילאי בית הספר ואף נמשכת הלאה לגילאים מאוחרים יותר. הוקעה חברתית, מעשי בריונות וקריאה בשמות גנאי כלפי הומוסקסואלים הינה, למרבה הצער, עדיין דבר שבשגרה בחלק מהתרבות בישראל. וכאן ניתן לראות את הקשר הישיר של יציאה מהארון כגורם לדיכאון.

כך לדוגמא, במחקר של ריברס בשנת 2001 נמצא כי בקרב 190 הומואים ולסביות בגילאי 16-66 כל חברי המחקר חוו לפחות פעם אחת מעשי בריונות במשך תקופה ארוכה של 5 שנים בממוצע, ורובם נטה שלא לספר על כך לאף גורם. בהמשך, יותר ממחצית מהנבדקים דווחו על התנהגויות של הרס עצמי או ניסיונות התאבדות שביצעו פעם אחת ויותר. המבוגרים שבהם דווחו על יותר רגשות שליליים ביום-יום מאשר קבוצת הסטרייטים במחקר.

נראה, אפוא, כי בתהליך יציאה מהארון, חברי הקהילה ההומו-לסבית חשופים יותר לדיכאון. בהתמודדות עם נושא זה מומלץ לגשת לטיפול פסיכולוגי שבו ניתן לבצע תהליך עומק כנה ואמיץ, הכולל הכרה בעצמי, הבנה טובה יותר של העצמי, הבנה של תהליכים במשפחה הקשורים ליציאה מהארון ובכלל ליחסים בין הדמויות השונות במשפחה. שיפור הדימוי העצמי והביטחון העצמי, וכמובן התמודדות עם מיניות ויחסי זוגיות עם בני אותו מין.

ליצירת קשר:

• טלפון: 054-2002332
• לפנייה בוואטסאפ לחצו כאן
• דוא״ל: itamarpascal@gmail.com