מושגים בפסיכואנליזה

פסיכואנליזה פרוידיאנית

האיד, דחף החיים ודחף המוות

פרויד חילק את הנפש לשלושה מבנים עיקריים: אגו, סופר אגו ואיד. לענייננו נתמקד באיד, שמייצג בעצם את העולם הדחפי שלנו (אינסטינקטים ודחפים אנושיים מולדים). האיד נשלט, לדעתו של פרויד, על ידי שני כוחות עיקריים: דחף החיים ודחף המוות, כאשר בבסיסו של כל דחף כזה עומדת אנרגיה שמניעה אותו. המאבק בין דחף החיים והמוות הוא למעשה הכוח שמניע את ההתנהגות האנושית.

האנרגיה שמניעה את דחף החיים היא אנרגיה מינית שמקורה בדחפים מיניים מולדים ונרכשים ("ליבידו"). זוהי אנרגיה שפועלת בשירות החיים ועומדת בבסיס פעולות דורשות מאמץ כמו אכילה, שתייה, הזדווגות ורבייה שמטרתן לשמר את הגזע האנושי ואת החיים.

לעומת זאת, דחף המוות מבטא משאלה לא מודעת להרס החיים ולמוות. פרויד האמין שדחף המוות הוא בעצם אמצעי למימוש שאיפה אנושית להגיע למצב של שלווה עמוקה שבה מסופקים כל צרכינו ואין בה כל מאמץ, כפי שחווינו ברחם. הוא גרס כי האנרגיה שמניעה את דחף המוות היא תוקפנות ושאנרגיה זו עומדת בבסיס התנהגויות של אלימות כלפי אחרים ופגיעה עצמית.

סופר אגו / אני עליון

סופר אגו הוא מבנה נפשי המייצג הפנמות של נורמות חברתיות וקודים חברתיים מקובלים. פרויד האמין שסופר אגו מתעצב ומתפתח בהתאם לחיזוקים ועונשים שהילד מקבל מהוריו בתגובה להתנהגותו. כך, לומד הילד כיצד להתנהג בעולם בהתאם למערכת הערכים החברתית שהוריו מתווכים לו. ניתן לראות את הסופר אגו כסוג של מצפן פנימי שמוביל אותנו להתנהג באפן אחראי ומוסרי.

אחד מהקונפליקטים הנפשיים המרכזיים על פי פרויד הוא קונפליקט בין הסופר אגו (מה שנכון לעשות) לבין האיד – העולם הדחפי – שמונחה על ידי "עיקרון העונג" (מה שבא לי לעשות). בתחילת החיים התינוק נשלט על ידי הדחפים והאינסטינקטים המולדים שלו וכל התנהגותו מכוונת לצמצום סבל ומיקסום הנאה ועונג (חשבו על תינוק רעב). עם הזמן מתפתח הסופר אגו ויחד אתו מתפתחת גם יכולתו של הילד למתן ולווסת את הדחפים שלו בהתאם למציאות ולקודים החברתיים והתרבותיים המקובלים.

הבעיה היא כאשר ילד גדל בסביבה נוקשה או מתירנית מידי. פרויד האמין כי ילד כזה יפתח סופר אגו נוקשה ורודפני או לחלופין רופף וחלש מידי, בהתאמה. במקרה הראשון, עשוי לגדול הילד לאדם מאופק מידי, קונפורמי וצייתן שאינו במגע עם הדחפים, הכמיהות, והצרכים האותנטיים שלו. לעומת זאת, במקרה השני, נראה ילד שגדל לאדם מתפרץ ולא מווסת שמחפש רק לספק את צרכיו מבלי להתחשב באחרים. לפי פרויד בשני המקרים ישנה סכנה להתפתחות של נוירוזות.

תוקפנות עצמית

תוקפנות עצמית פועלת בשירות דחף המוות ומתייחסת להתנהגויות של הרס ופגיעה המופנים כלפי העצמי. פגיעה עצמית מכוונת (למשל חיתוך הגוף), נהיגה פראית וחסרת אחריות בכביש, כסיסת ציפורניים, הלקאה עצמית, התמכרות לסמים ואלכוהול, גירוד אובססיבי וכדומה, יכולים להיחשב במקרים רבים כהתנהגויות של תוקפנות עצמית. דיכאון גם הוא סוג של תוקפנות המופנית כלפי העצמי.

העברה (Transference) / נוירוזת העברה

במהלך עבודתו הקלינית, פרויד שם לב כי מטופלים פיתחו כלפיו תחושות ורגשות חזקים במיוחד. הוא האמין שמקורם של רגשות אלו נעוץ במערכות יחסים משמעותיות מעברו של המטופל (בעיקר עם הוריו), וכי בטיפול רגשות אלו "מועתקים" אל דמותו של המטפל בתהליך שהוא קרא לו "העברה".

התגובה הרגשית הזו כלפי דמותו של המטפל, כך האמין פרויד, מקפלת בתוכה תכנים וקונפליקטים נפשיים לא מודעים מאיימים ומעוררי חרדה. תהליך ההעברה הוא אחד התהליכים המהותיים ביותר בטיפול הפסיכואנליטי והדינאמי מאחר והוא מאפשר מגע רב ערך עם חומרים נפשיים לא נגישים שהם בעלי ערך להבנת עולמו הפנימי של המטופל.

דוגמה לדפוס העברה בטיפול הוא אדם שספג יחס ביקורתי ומשפיל מהוריו בילדותו וחווה גם את המטפל שלו כדמות מאיימת ורודפנית. אל מול כך הוא עלול לפתח כלפי המטפל שנאה ופחד סמויים או גלויים.

התנגדות

פרויד שם לב כי ישנם מטופלים שבמודע או לא במודע מתנגדים לתהליך הטיפול כדרך להימנע ממגע עם תכנים נפשיים מאיימים, וכן בכדי להימנע משינוי במצבם. התנגדות יכולה להתבטא בדיבור על נושאים לא חשובים מבלי לגעת במה שמטריד את המטופל באמת (המטופל הולך "סחור סחור"), באיחורים, בהיעדרויות, בהתקפה וביטול של המטפל, בבריחה לבריאות (מנגנון הגנה שבו המטופל מציג פסאדה של "הכול בסדר"), בשתיקות ארוכות וכדומה.

ביטוי בפעולה (Acting out)

״אקטינג אאוט״ הוא מנגנון הגנה המתייחס לביטוי התנהגותי של תכנים נפשיים מאיימים ומודחקים אותם האדם מתקשה לבטא במילים. ניתן לראות זאת בבירור רב אצל ילדים שמרביצים כאשר הם עצבניים וכועסים. הם לא מסוגלים להיות מודעים באופן מלא לכעס שלהם ולדבר אותו ולכן משתמשים באלימות כדרך לבטא אותו.

בהקשר הטיפולי, ניתן לחשוב על היעדרויות ואיחורים חוזרים של מטופל כ״אקטינג אאוט״ של תחושת חרדה ואימה שהטיפול מציף בו.

השלכה

השלכה היא מנגנון הגנה שבו האדם מייחס לאנשים אחרים בסביבתו דחפים, משאלות, רגשות ותשוקות שלמעשה שייכים לו. האדם משליך את התכנים הנפשיים הללו ממנו מאחר והם בדרך כלל בעלי אופי "שלילי" ולכן הם מעוררים בו חרדה קיצונית ומאיימים על האופן שבו הוא תופס את עצמו. כך מנגנון ההשלכה מאפשר לו להשליך מעליו צדדים שליליים ולשמר הערכה עצמית חיובית. דוגמה להשלכה היא כאשר אדם עם דחפים תוקפניים חזקים חווה אנשים בסביבתו כתוקפניים ורעים.

ביטול (Undoing)

ביטול הוא מנגנון הגנה דרכו אדם "מבטל" מחשבה, רגש או דחף מאיימים על ידי ביצוע של פעולה מסוימת. הדוגמה הנפוצה ביותר היא אדם שמרגיש צורך לשטוף ידיים או לנקות את הבית לאחר שחשב מחשבה "רעה". מנגנון הביטול עומד בבסיסה של ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית (OCD) שבה פעולות קומפולסיביות (כמו ניקיון) "מבטלות" את המחשבה האובססיבית והחרדה שמלווה אליה.

קתרזיס

פרויד השתמש במונח קתרזיס (ביוונית: טיהור) על מנת לתאר פורקן של מטען רגשי שהכביד על המטופל. הוא ראה בקתרזיס סימן להתרה של הקונפליקט הנפשי, כמעין סכר שנפרץ, ולהשבה של האיזון הנפשי שהופר. בהקשר הטיפולי, קתרזיס יכול להתרחש דרך דיבור, בכי, צעקות, תנועות גוף וכדומה.

חלומות על פי פרויד

פרויד האמין שהחלום הוא "דרך המלך אל הלא מודע". הוא הניח כי בלילה, כאשר אנחנו ישנים וחולמים, הצנזורה העצמית יורדת ומשאלות קונפליקטואליות לא מודעות, אשר מודחקות במהלך היום, פורצות החוצה בצורה סימבולית דרך החלומות. עבודת פירוש החלום, על פי פרויד, היא להבין אילו אלמנטים נפשיים מעוררי חרדה מסתתרים מאחורי סמלים עקיפים שמופיעים בחלום. למשל, חלימה על ירידה למרתף חשוך שמלא בגופות עשוי לסמל את תחושת הפחד והאימה של אדם מפני מפגש עם הלא מודע שלו ומה שימצא בו.

חזרה כפייתית (Repetition Compulsion)

פרויד השתמש במונח חזרה כפייתית על מנת לתאר את האופן שבו אנשים חוזרים באופן לא מודע שוב ושוב על אירועים טראומטיים שגרמו להם לסבל ולצער בעבר. הוא האמין שבבסיסה, החזרה הכפייתית מבטאת משאלה לא מודעת לפגוש שוב את החוויה המכאיבה על מנת להביא לתיקון של השבר שהיא יצרה בעבר.

דוגמה לחזרה כפייתית יכולה להיות נשים מוכות שחוזרות שוב ושוב לבעליהם המכים. דוגמה נוספת היא ילד שגדל בצל אם דומיננטית שמרוכזת בעצמה, אשר בבגרותו נכנס שוב ושוב למערכות יחסים עם נשים דומות מתוך רצון לא מודע לייצר עמן קשר שונה, הדדי ואוהב יותר, שבו הוא יוכל להביא את עצמו לידי ביטוי באופן מלא יותר.

מזווית אחרת, ניתן להסתכל על כפיית החזרה כאקטינג אאוט – ביטוי הקונפליקט הלא מודע דרך התנהגות. השחזורים הטראומטיים הללו גורמים לאנשים סבל וכאב נפשי רב מאחר ולא תמיד מתאפשרת האפשרות לתקן והטראומה רק מתעצמת. פרויד האמין שמטרת הטיפול היא להעלות למודע את החוויה הטראומטית ולסייע למטופל להבין כיצד היא מביאה אותו לחזור שוב ושוב על דפוסים מזיקים. זאת, במקום לפעול את הטראומה ולחפש את התיקון שלה בחוץ.

מושגים בפסיכואנליזה קלייניאנית

הזדהות השלכתית – מקליין ועד ימינו

קליין תיארה דרמה פנימית שבה בראשית החיים התינוק, כאשר הוא רעב למשל, מרגיש רדוף, מאוים ומותקף על ידי כוחות הרסניים פנימיים הפועלים בשירות דחף המוות שלו. במילים פשוטות יותר, בפנטזיה של התינוק קיים בתוכו עולם של מפלצות ושדים שמאיימים על קיומו.

היא קראה לעמדה נפשית פרימיטיבית זו העמדה הסכיזו-פרנואידית והציעה כי ההגנה הנפשית העיקרית שמתבססת בשלב זה אל מול הכוחות המאיימים וההרסניים היא פיצול. בהתאם לכך, התינוק מפצל את העולם לטוב ורע, שכן אם יבוא הרע במגע עם הטוב הוא עלול להרוס ולחרב אותו.

קליין תיארה את ההזדהות ההשלכתית כמנגנון נפשי שדרכו מסלק התינוק מתוכו חלקים רעים ותוקפניים על ידי פיצולם מהעצמי שלו והשלכתם (בפנטזיה) אל תוך האם. אחת התוצאות של תהליך זה היא שהתינוק מזהה את החלקים שגירש מעצמו באימו ומזדהה איתם באופן לא מודע (ומכאן השם הזדהות השלכתית).

כך, הוא שומר על קשר עם אותם חלקי עצמי שהפקיד אצל האם, ומבסס אשליה של שליטה עליהם. חשוב לציין שקליין האמינה כי הזדהות השלכתית לא מוגבלת רק להשלכה של חלקים רעים ותוקפניים, אלא יכולה להתבטא גם בהשלכה של חלקי עצמי טובים ואידיאליים.

קליין טענה כי מנגנון ההזדהות ההשלכתית הוא נורמלי בהתפתחות המוקדמת ותורם ליצירה של עולם פנימי וחיצוני ולביסוס של תהליכי נפרדות אצל התינוק. גם בבגרות כולנו עושים מידי פעם שימוש בהזדהות השלכתית. יחד עם זאת, מדובר במנגנון הגנה פרימיטיבי מאחר והוא מערב אובדן גבולות בין העצמי לאחר. לכן, שימוש מאסיבי בו עלול להוביל לפתולוגיות הקשורות בהידלדלות העצמי, פחדים פרנואידיים (מאחר והאחר שעליו הושלכה התוקפנות הופך לרודף ומאיים), פחד להיות נשלט על ידי האחר ותלות בו (שכן אובדנו יהיה כרוך באובדן חלק מהעצמי).

בניגוד לקליין, שהבינה את מנגנון ההזדהות ההשלכתית כתהליך תוך-נפשי אשר מתרחש בפנטזיה של התינוק ומשמש אותו לתקשורת עם חלקים של העצמי שלו בלבד, תפיסות מאוחרות יותר הדגישו את ההיבט התקשורתי והבין-אישי שקיים בהזדהות השלכתית. גישות אלו גורסות כי הזדהות השלכתית משפיעה גם על האובייקט (האם/המטפל) ומעצבת את האינטראקציה עמו. דוגמה לכך היא תינוק רעב שחווה חרדה מפרקת ומשליך אותה אל תוך אימו באמצעות צרחות ובכי בלתי פוסקים. האם מזדהה עם חרדתו של התינוק וחשה חרדה בעצמה, אולם מכיוון שהיא בוגרת ומנוסה יותר היא מצליחה לתת פשר לבכי ולצרחות התינוק – היא מבינה שהוא רעב ולכן היא מאכילה אותו.

כלומר, האם "מעכלת" בנפשה את האימה והחרדה שהתינוק החדיר אליה ומחזירה לו את החרדה שלו בצורה מעובדת ו"קלה יותר לעיכול". העניינים משתבשים כאשר האם לא מצליחה להפריד בינה ובין התינוק, ונותנת לחרדה שלו להשתלט עליה מבפנים.

להבנות אלו תרומה מרחיקת לכת על הבנת החוויה הרגשית-נפשית של מטופלים בתוך הדיאדה הטיפולית. דרך תהליכים של הזדהות השלכתית, יכול המטפל לעבד בנפשו חומרים נפשיים מאיימים שהמטופל לא מסוגל לשאת בעצמו (ולכן הוא "מחדיר" אותם לתוך המטפל) ולהחזיר אותם לנפשו של המטופל בצורה מעובדת ואינטגרטיבית יותר, כך שיוכל להתמודד איתם.

דוגמה להזדהות השלכתית בטיפול היא מצב בו מטופל מתקיף את המטפל שלו בדרכים סמויות (למשל מאחר הרבה, מתנשא עליו ולא לוקח את דבריו ברצינות) ודרך כך מעורר במטפלו כעס רב ורצון "לזרוק" אותו מהטיפול. מפרספקטיבה של הזדהות השלכתית, ניתן לחשוב כי המטפל בעצם "הופעל" להגיב כפי שהגיב, וכי התגובה שלו בעצם משקפת עוצמות זעם גבוהות של המטופל ורצון לא מודע שלו לחבל בטיפול.

צרות עין (Envy)

צרות עין על פי קליין היא הצורה הפרימיטיבית יותר של קנאה והיא מתייחסת לרצון שלאחר לא יהיה משהו טוב שלי אין. כלומר, לא רק שאני רוצה לקחת משהו טוב שיש לאחר, אלא אני גם מעוניין להרוס את הטוב הזה כדי שאף אחד לא ייהנה ממנו ("אם אין לי, גם לך לא יהיה").

קליין האמינה כי התינוק חווה שנאה כלפי האובייקט הטוב שבו הוא תלוי מאחר וכל מה שהתינוק זקוק לו נמצא אצלו (למשל החלב שנמצא אצל האם). כלומר, התינוק מקנא באימו על שפע החלב שיש לה ורוצה לחמוד ממנה את כולו. מכיוון שהוא לא יכול לעשות זאת בפועל, מתפתחת אצלו צרות עין כלפיה ורצון להרוס ולחרב את כל הטוב שיש בה.

מכיוון שאחת המשימות ההתפתחותיות המשמעותיות ביותר על פי קליין היא היכולת לכונן בתוכנו גרעין פנימי של טוב שתמיד ישרוד, היא האמינה שבתהליך הבריא על התינוק להתגבר במידה מסוימת על צרות העין שלו ולהכיר בתלות שלו באובייקט הטוב. הכרה זו מאפשרת לו להנות מחלקיה הטובים של האם ולהכניס אותם לתוכו.

לעומת זאת, במקרה שבו קיימות אצל התינוק רמות גבוהות של צרות עין (בין אם כנובעות מרמות מולדות גבוהות של דחף מוות או מטראומות מוקדמות), הוא עשוי להתקשות להכניס לתוכו את חלקיה הטובים של האם (למשל להירגע על ידה, לינוק ממנה וכו') וכך מתחזקת אצלו תחושה של חסך והזנחה אשר מגבירות במעגל שלילי את צרות העין שלו כלפי האם.

כך בטווח הארוך עלולה להיפגע התפתחותו הרגשית ו/או הפיזית. צרות עין גבוהה עלולה גם למנוע התפתחות נפשית בתוך סיטואציה טיפולית במצב בו המטופל אינו מסוגל לקבל ולהנות מהטוב שיש למטפל להציע לו ותוקף את הטיפול והמטפל.

קנאה (Jealousy)

בניגוד לצרות עין, קליין האמינה כי קנאה היא רגש בוגר יותר שמבטא הישג התפתחותי, שכן היא מערבת הכרה בקיומם של יחסים בין-אישיים שנמצאים מחוץ לשליטת הפרט ונובעת מפחד לאבד אדם קרוב. הסיטואציה הראשונה שבה מתעוררת קנאה היא הסיטואציה האדיפלית בה הילד מקנא בקשר של אביו עם אימו מכיוון שהוא חושש לאבד את האם ואת כל הטוב שלה. בהתאם לכך, המוטיבציה שעומדת בבסיס הקנאה היא מוטיבציה לשמירה על קשר עם אדם אהוב ולא להתקפה ולהרס שלו כמו שקורה בצרות עין.

הכרת תודה

קליין ראתה בהכרת תודה כתחושה ההפוכה לצרות עין. מדובר בעמדה נפשית שבה יכול התינוק או האדם הבוגר להכיר תודה כלפי נדיבות האם/הזולת לאחר שקיבל מהם משהו טוב שהוא רוצה לשמור בתוכו. האדם מכיר בטוב שיש לאחרים להציע לו ומכיר להם תודה על כך שנתנו לו מהטוב שלהם.

מדובר בעמדה נפשית מפותחת ואינטגרטיבית יותר, שכן על מנת להכיר תודה עליי להיות מחובר לצדדים פגיעים שלי ולהיות מוכן לקבל מאחרים. היכולת להכיר תודה מקורה בגרעין של טוב פנימי שהאדם מצליח להיות מחובר אליו, והיא מעידה על פי קליין על היכולת לאהוב ולהיות נאהב.