שנדור פרנצ׳י: בלבול השפות בין המבוגר לילד

שנדור פרנצ׳י – "בלבול השפות" והדדיות אמפתית

שנדור פרנצ׳י (Ferenczi Sándor) היה פסיכואנלטיקאי, חברו ותלמידו של זיגמונד פרויד. יהודי הונגרי שלמד רפואה בווינה שבאוסטריה והוסמך לרפואה בגיל 21. שנדור היה ידוע בהתערבויות האקטיביות בתוך טיפוליו, והיה המטפל של מלאני קליין.

פרנצ'י פעל במשך 25 שנה כפסיכואנלטיקאי ותיאורטיקן. כתביו עסקו בטראומות מיניות, באקטיביות טיפולית, בניתוח חלומות ובהומוסקסואליות, ואף הביא לשיח התאורטי חידושים שונים כגון שינוי הטכניקה הטיפולית הקלאסית ולטכניקה של "הדדיות אמפטית".

פרנצ'י סבר כי ברגעים בהם הטיפול "נתקע" המטפל יכול להיות פעיל ויוזם, לייעץ ולהדריך את המטופל, להיות מעורב במתרחש, וזאת בשונה מאוד מדרכו של פרויד שראה זאת כתפקידו של המטופל והמטפל צריך להמשיך להיות פאסיבי שם עבורו ולפרש אותו, לתת צשומת לב "מרחפת ואחידה" כפי שפרויד הגדיר.

עיקר המחלוקות בינו לפרויד היתה האם תאוריית ההתפתחות של פרויד, הנוגעת לשלבי התפתחות אצל ילדים, רלוונטית נוכח גילוייו על התעללות מינית בילדים, שאומתו באמצעות דיווחים של בני משפחה שונים. נוכח כך, סבר פרנצ'י כי יש להסביר זאת באמצעות עולם מושגים ותאוריה אחרים מזה של פרויד.

פרנצ'י טען כי השפה הטיפולית שמציע פרויד מנוכרת וקשה עבור אלו שחוו טראומה. יחד עם הפסיכואנלטיקאי אוטו ראנק המשיג את פסיכותרפיית ה"כאן ועכשיו" המדגישה היבטיים כגון הדדיות, אינטר-סובייקטיביות והעברה נגדית (כפי שהוגדרו בהמשך) ולמעשה הגישה ההתייחסותית רואה בפרנצ'י כאחד המשפיעים הראשונים על הגישה.

בערוב ימיו חלה פרנצ'י במחלת אנמיה ממארת שבזמנו לא היה מרפא ממנה, אך הספיק לכתוב את מאמרו החשוב ביותר: בלבול השפות בין המבוגרים לילד, בשנת 1932.

בלבול השפות: מאמרו של שנדור פרנצ׳י

שפת התשוקה מול שפת הרוך

פרנצ'י גרס שכשל אמפטי וקיפוח רגשי הם שמובילים ילד לטראומה רגשית מתמשכת. לדעתו יכולה להתרחש טראומה כאשר מתפתחת מערכת יחסים בין הורה לילד, שבה הילד מתיימר להיות בן הזוג של ההורה, מצופה ממנו כך או שקיימת פנטזיה כזו שתמומש, וכל זאת באופן לא מודע.

המבוגר, מתוך חסכיו וקשייו הרגשיים, משתמש בשפה שהילד אינו מבין, שפה של בוגרים ולא שפה ילדותית, וכל זאת לפי נקודת מבטו של ההורה בלי להיות מותאם למקומו וגילו של הילד.

פרנצ'י טוען למעשה שבלבול השפות היא בין שפה של מיניות לשפה של אהבה, שם יכולה להיווצר התעללות מינית לדוגמה, שבה המתעלל משתמש בשפה של אהבה עבור הילד\ה אך למעשה משתמש בשפה של מיניות למימוש רצונותיו.

הדדיות אמפתית

פרנצ'י היה מחלוצי רעיון ההדיות בחדר הטיפולים. בניגוד לגישה הטיפולית של פרויד שראה בחדר רופא ופציינט, פרנצ'י ראה בחדר שני שותפים לתהליך, שני שותפים למפגש עם ההדדיות האמפתית, ובכך למעשה פרנצ'י שם את הבסיס בעולם הטיפולי לתאוריות אינטר-סובייטיביות שממחישות את השיח של שניים בחדר, שמה שמתרחש בין מטפל ומטופל הוא הדדי והאחד משפיע על השני ולהפך. כיום הפסיכותרפיה ההתיחסותית ופסיכולוגיית העצמי רואות בפרנצ'י כפורץ דרך בגישתו.

אקטיביות בטיפול

פרויד הציע בזמנו טיפול פסיכואנליטי בו המטופל פאסיבי, שוכב על הספה והמטפל מאחוריו, המטפל מעודד אסוציאציות חופשיות ופירוש חלומות לדוגמה. פרנצ'י הציע טיפול בו יש שניים, אקטיביים, משוחחים, כאשר המטפל פעיל ומציע אפשרויות, יעוץ והדרכה, ולמעשה הרגשות שעשויים להתפתח אצל המטפל יכולים להיות המפתח להבנת עומק הנפש של המטופל שמולו, ולפיכך יש לתת ליחסים הרגשיים שנוצרים יותר מקום ומרחב מאפשר, תוך מתן חופש מסויים וחתירה לכנות וטבעיות הנותנים אווירה תכליתית ופורה יותר במצב האנליטי.