הפרעת זהות דיסוציאטיבית

הפרעת זהות דיסוציאטיבית (Dissociative Identity Disorder), או בשמה השני הפרעת אישיות מרובת פנים, היא סוג של הפרעה נפשית שהסובלים ממנה נוטים לאמץ יותר מאישיות אחת כחלק ממנגנון הגנה טבעי ובלתי רצוני.

אימוץ הזהות קשור באופן ישיר לצורך של האדם להתמודד עם מצבי דחק רגשי, טראומות קשות ומצבים נפשיים בלתי נסבלים.

אם בעבר היה נהוג להתייחס לסובלים מתסמינים של פיצול אישיות כאל אחוזי דיבוק, והרקע להפרעה היה לוט בערפל, כיום המחקרים מראים כי לא ניתן לייחס קשר בין שימוש בחומרים אסורים, סמי הזיה או מצבים רפואיים אחרים לבין התפתחות התופעה.

התסמינים של הפרעת אישיות דיסוציאטיבית

הפרעות נפשיות דיסוציאטיביות, ובפרט הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מאופיינות במספר תסמינים קליניים מובהקים. האבחנה מתבצעת על ידי פסיכיאטרים, והיא כוללת מספר קריטריוני אבחון עיקריים:

• האדם מושפע ומתנהל משתי ישויות (זהויות) לאורך תקופת זמן ארוכה ובאופן חוזר. הדבר מתאפיין בשיבוש הזהות העצמית של האדם, איבוד תחושת השייכות ודרכי תפיסה שונות בהן נוקט אותו האדם.
• המודעות לזהויות האחרות יכולה להיות מלאה או חלקית, וברוב המקרים תהיה לאדם זהות אחת דומיננטית יותר. בכל מקרה, לכל אחת מהזהויות אישיות, שם וזכרונות עבר מגובשים.

דפוסי פעולה והתנהגויות חריגות עקב שינויים תודעתיים במעבר בין הזהויות:

• איבוד זיכרון לעיתים תכופות (מידע אישי חיוני, אירועים מכוננים בחיים שלא שוכחים בדרך כלל), תפקוד קוגניטיבי ירוד, שינויים חריגים ברגשות.
• מצוקה נפשית קשה שגוררת גם קשיים חברתיים, קושי בעבודה ובחיים האישיים.

תסמיני ההפרעה עלולים להטעות ולהתפרש כתסמיני הזיות ומחשבות שווא, כמו במקרה של סכיזופרניה. זוהי גם הסיבה שלעיתים עשויה להתקבל אבחנה מוטעית של הפרעת אישיות גבולית אחרת, סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית למשל.

מהם הגורמים לתופעה? ומהי השכיחות שלה?

בכל הנוגע לשכיחותה של ההפרעה, דעות הפסיכולוגים והפסיכיאטרים עדיין חלוקה. בעוד רבים טוענים כי היא נדירה, ורק כ-1.5% מכלל האוכלוסייה יסבול ממנה, אחרים מאמינים כי התופעה די שכיחה ולמעשה רבים מהסובלים ממנה פשוט לא מאובחנים.

אחד מן הגורמים המרכזיים להתפתחותה של ההפרעה קשור בטראומות מן העבר. לרוב, הסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית נחשפו במהלך חייהם למצבים רגשיים קיצוניים עקב התעללות מינית או פיזית, מוות פתאומי, גילוי עריות וכן הלאה.

הטראומה היא הטריגר במקרים רבים להתפתחותו של מנגנון הגנה הישרדותי. בניסיון להגן על הנפש ולהימנע ממצבים בלתי נסבלים, מתנתק האדם באופן בלתי מודע מזהותו ובכך הוא "מתרחק" מן הסיטואציה המאיימת.

כמו כן, ההשערה היא כי קיים גם יסוד ביולוגי-גנטי להפרעה, כאשר הנטייה הטבעית של חלקנו לפתח את ההפרעה תהיה גדולה יותר.

דרכי הטיפול בהפרעת זהות דיסוציאטיבית

• טיפול פסיכותרפי המשלב בין מפגשים עם פסיכולוג ופסיכיאטר. הטיפול כולל במידת הצורך שימוש בהיפנוזה ובטכניקות תשאול שונות על מנת להבין את המקור להפרעה ולחשוף את הטראומה האישית של המטופל.
  מחקרים מלמדים כי טיפול רגשי מסייע לאדם לעבד את הטראומה הנפשית ולשחרר את מנגנוני ההדחקה וההתנתקות באופן הדרגתי, באמצעות עידוד שיתוף הפעולה והאינטרגרציה בין הזהויות השונות של האדם.
• טיפול תרופתי – מתן תרופות נוגדות דיכאון וחרדה על מנת למנוע הידרדרות ולהקל על תופעות חרדה, שינויים קיצוניים במצבי הרוח ועוד.

ההתמודדות עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית אינה פשוטה. מכון תל אביב לפסיכותרפיה מציע מגוון טיפולים פסיכיאטריים ונפשיים להתמודדות עם טראומות העבר והמצבים הרגשיים הקיצוניים שקשורים בתופעה. אתם מוזמנים לפנות אלינו לקבלת מידע נוסף.