התעללות מינית

ניתוח והמשגה של תהליכי טיפול בדוגמא של התעללות מינית מתמשכת בילדה ע"י אביה הביולוגי

א. חוקיות משפטית מול בריאות הנפש

במקרה של התעללות מינית מתמשכת בקטינים המתרחשת בתוך המשפחה, לעיתים עלולים לצוץ ניגודים בתהליך המשלב טיפול משפטי טיפול בתחומי בריאות הנפש והגוף.

1. מערכת המשפט עלולה לבקש שהילדה תילקח מבית הוריה מכיוון שהתבצעה עבירה ברורה על החוק, כאשר לילדה זכות חוקית להגנה ע"י החוק מפני התעללות מינית נוספת.
2. אולם, במונחים של בריאות הנפש, עלולה הגנה משפטית זו להיות שירות רע מאוד עבור הילדה, במידה וההתעללות עצמה אינה מובילה לנזק פסיכולוגי או התפתחותי משמעותי, בעוד שההרחקה החוקית של הילדה מבית והתפוררות אפשרית של המשפחה כתוצאה מהתהליך החוקי, מאיצים את התרחשותה של טראומה פסיכולוגית משנית והפרעות פסיכיאטריות אצל הילדה.
3. לפיכך לעיתים קרובות המטפל נהיה חלק ממערכת הסודיות הפנים משפחתית. התרפיה הופכת להיות לתרפיה אנטי-תרפויטית, וכתוצאה מכך הילדה נותרת ללא הגנה. במשך הטיפול ההתעללות נמשכת תוך איום גובר כלפי הילדה ותוך הפחתה ברמת החשיפה כלפי המתעלל, והיא נהיית גרועה ומזיקה יותר מבעבר.

ב. תלות ואחריות

תלות של ילדים בהורים :
• התלות נעה בין תלות מוחלטת בגיל הינקות ועד לעצמאות ולאחריות אישית מלאה בבגרות. במונחים של התפתחות נורמאלית בילדות, מפסיקה הילדה להיות ילדה כאשר נוצרת ספרציה מספיקה מההורים, כלומר הילדה הגיעה מבחינת רובדי התפתחותה הפיזית, הקוגניטיבית, הרגשית והחברתית לשלב המאפשר לה עצמאות, ליטול אחריות מלאה לכל פעולותיה ובאופן פוטנציאלי לטפל בעצמה ולתמוך בעצמה באופן עצמאי.
• תלות מבנית: תלות של הנערה בהורים, מצב בו ההורים אחראים לכל המתרחש במסגרת האינטראקציה ביניהם, כולל השגחה פיזית, רגשית, קוגניטיבית וחברתית. בתלות זו הילדים חייבים להיות מסוגלים להאמין כי כל מעשיו של ההורה ללא יוצא מהכלל מכוונים לטובתם ולקידום התפתחותם.

השתתפות פעילה \ לא פעילה בהתעללות המינית

באופן טבעי השתתפות פעילה של ילדה בתוך התעללות המינית יוצרת בלבול רב. קיים בלבול בהבחנה בין התפיסה החוקית של אחריות לבין התפיסה הפסיכולוגית של השתתפות. הטענה שכל הילדים מעורבים באופן פעיל בהתעללות מינית מותקפת שלא בצדק כרומזת שהילדה אחראית בדרך כלשהי להתעללות.
יש להבחין בין שני אופנים של השתתפות פעילה:
• רובם הגדול של הילדים שחוו התעללות מינית לא נטלו כל תפקיד ביזימת התעללות מינית, אך כל הילדים משתתפים באופן פעיל באינטראקציה של ההתעללות גם אם נכפתה עליהם נגד רצונם.
• חשוב להבין שבאינטראקציה של הורה-ילד, גם תפקיד פאסיבי ולא יוזם של קורבן, מהווה בהתעללות מינית פעילות של השתתפות, שהיא הבסיס לחוויית ההתעללות שהילד חווה.

ג. אשמה

• חוקית – אשמה בהיבט הליניארי של עצם היות מישהו אשם בהתעללות שהתרחשה, מתייחס באופן ישיר לאחריות החוקית של המתעלל כדמות הורית בעלת אחריות. כאשר מופרית האחריות הזו יכול ההורה להימצא אשם ע"י בית משפט או סוכנויות החוק.
• ההיבט הפסיכולוגי של רגשות אשמה קשור להשתתפות של היחסים המיניים והוא נובע מן העובדה שבמונחים של אינטראקטיביות, מעורבים המתעלל והילדה באופן שווה בהתעללות.
• בניגוד להבחנה המשפטית בה רק ההורה יכול להימצא אשם, כאשר מדובר בהיבט הפסיכולוגי של אשמה גם המתעלל וגם הקורבן שלו יכולים לחוש אשמה במידה שווה.
• חווית הילדה כמשתתפת בהתעללות מסבירה מדוע ילדים שחוו התעללות מינית ממושכת מביעים לעיתים קרובות רגשות אשמה חזקים ללא קשר למידת שיתוף הפעולה והנכונות להשתתף בהתעללות.
• תחושת האשמה של הילדה נובעת מתחושת האחריות המוטעית שלה, אותה היא מסיקה מעצם השתתפותה בהתעללות.
• ההתנסות הפסיכולוגית הממושכת בהשתתפות בהתעללות וברגשות אשמה מסבירה את הערכה העצמית הנמוכה והתנהגויות מאוחרות יותר אצל מבוגרים שהיו קורבן להתעללות מינית בילדותם.

ד. כוח

מושג הכוח במשפחה אינו מובן מאליו.
• מי חזק יותר בתוך תא משפחתי? תינוקת בת חודש שצורחת ללא הפסקה מספר שעות או אמה בת ה 20 שמנסה ללא הצלחה להרגיע את ביתה, כך שככל שהתינוקת צורחת יותר האם מנסה לעזור לה יותר?
• ברמה האינטראקטיבית, כמו בנושא התעללות מינית, האם וביתה משתתפות באופן שווה באינטראקציה. כלומר, האם עשויה לחוש חסרת אונים וישע בניסיונה לעצור את צרחות התינוקת, ממש כמו התינוקת והיא עשויה להפוך אומללה ומדוכאת יותר בעצמה. המשמעות היא שתפיסת הכוח אינה משמעותית מבחינה אינטראקטיביות.
• ברמה המבנית כוחה של האם גדול יותר ומשמעותי משום שבניגוד לתינוקת יש לה את היכולות לצאת מהמעגל המזיק שנוצר, לעזוב את האינטראקציה ולבקש עזרה מבחוץ. האם יכולה ליטול אחריות כלפי האירועים, דבר שהתינוקת כמובןאינה יכולה לעשות.
• כך גם בהתעללות מינית: פעמים רבות אבות שהשתדלו בכל כוחם להפסיק את ההתעללות המינית בילדיהם, אך לא הצליחו משום שהתכונה הממכרת של ההתעללות המינית כתסמונת של התמכרות גרמה להם להמשיך.
• אבות לעיתים קרובות מספרים שהם מנסים להפסיק אך חשים לחץ להמשיך פעם אחר פעם, למרות רגשות אשמה ומודעות מוחלטת שמעשיהם רעים ומזיקים באופן משמעותי. האב חש כלוא בתוך סיטואציית ההתעללות, חש חסר אונים ומיואש, ולמרות זאת עליו ליטול אחריות מלאה ובלעדית להתעללות, כפי שהאם בת ה 20 צריכה ליטול.

ה. הטלת אשמה

• בעבודה תרפויטית עם ילדים שנפלו קורבן להתעללות מינית מיותר ולא רצוי להטיל אשמה מכל סוג שהוא.
• השימוש בתפיסה של האחריות והביטים משפטיים ופסיכולוגיים של רגשות אשמה הופך את תפיסת הטלת האשמה למיותרת.
• ייתכן גם ששימוש בקטגוריה מוסרית של הטלת אשמה הינה בלתי הולמת בהקשר המקצועי. הדבר יוביל ככל הנראה להשתתפות המטפל במשחק המשפחתי של הטלת אשמה, המשמש כדי לסרב ליטול אחריות הולמת ולהימנע מלהימצא אשם או לחוש אשם.

ו. דחייה של הקורבן

• לעיתים קורה מצב בו אומרים אנשי מקצוע מבוגרים או לילדה או מעבירים לה מסר "שהכול באשמת אביך, זה לא קשור אלייך כלל", זאת מתוך כוונה טובה ואמפטיה וצורך מיידי להגן על הילדה שנפלה קורבן להתעללות. לאחר מכן הם מנסים לדבר מעט ככל שניתן על ההתעללות, בתקווה שדבר זה יעזור לילדה לשכוח את האירועים. לעיתים אמצעי הגנה מדומה זה, בו כלל לא מדברים על מה שהתרחש, מעביר לידה מסר שונה לחלוטין.
• במשפט "הכול באשמת אביך" קיים בלבול בסיסי של תפיסת האחריות, ההשתתפות, רגשות האשמה, הכוח והטלת האשמה. אנשי מקצוע רוצים לומר לילדה שאינה אחראית להתעללות – מסר שנכון משפטית, אך לומר "אין זה קשור אלייך" בעצם מבטל העובדה החשובה של עצם השתתפותה במעשה ההתעללות.
• כשאנו כאנשי מקצוע עושים זאת אנו מכחישים את ההתעללות בעצמנו, וע"י הכחשת ההתעללות וההתנסות של הילדה בה ודחייתה על ידינו אנו דוחים את הילדה עצמה.
• המסר שעלול להתקבל על ידי הילדה הוא שהמבוגר אינו מעוניין לשמוע את מה שעבר עליה, לא מסוגל להכיל אותה, ובעצם אינו רוצה להאמין שהתרחשה ההתעללות או לדבר עליה.
• חשוב לציין, שגם אם גרמה ההתעללות לנזק רב, למרות הכול, עשויים היחסים עם המתעלל, הקשר אליו והאינטראקציה של ההתעללות המינית להוות את ההתנסות האינטנסיבית והחשובה ביותר בחיי הילדה. כאשר מסרבים אנשי מקצוע מסיבות הגנתיות לבחון ולבדוק התנסות זו, הם חוזרים בדיוק על ההתנסות הטראומטית הקודמת של ההתעללות המינית כתסמונת של סודיות.

ליצירת קשר עם איתמר פסקל פסיכולוג קליני המתמחה בנושא:

• טלפון: 054-2002332
• לפנייה בוואטסאפ לחצו כאן
• דוא״ל: itamarpascal@gmail.com
• מיקום הקליניקה: בתל אביב ובחדרה.​

2 תסמונות מיוחדות קיימות בהתעללות מינית בילדים שאינן קיימות בצורות אחרות של התעללות בילדים:

1. תסמונת של סודיות עבור הקורבן
2. תסמונת של התמכרות עבור המתעלל

תסמונת של סודיות עבור הקורבן:

1. קשה למצוא הוכחות משפטיות וראיות רפואיות שיעידו כי הילד\ה דוברים אמת.
2. היעדר הוכחות כאלו מצריך האשמה מילולית והודאה מפי המתעלל. איומים על הקורבן גורמים לסבל מתמשך כאשר הקורבן מפחד על עצמו, על משפחתו או על המתעלל, דבר היכול להוביל להכחשה גם כשישאל ישירות על כך.
בשל כך ההנחה שההורה הלא מתעלל מהווה בן ברית טבעי לילדה שנפלה קורבן להתעללות מובילה לאחד מהסוגים הנפוצים ביותר של התערבות נכשלת כאשר פונים בנפרד לאמהות, שלא היו האדם שהעלה את החשד להתעללות, ושואלים אותן האם ייתכן שהתרחשה התעללות שכזו. דבר זה יכול להוביל להכחשה מוחלטת מצד האם וחשיפה מוקדמת מדיי של החשד שלפי האב – התוצאה היא הכחשה מוחלטת של התעללות.
3. חוסר אמונה לדברי הקורבן – הילדה תמיד מנסה לתקשר את דבר ההתעללות עם מישהו במשפחה או מחוצה לה. פעם אחר פעם אנו פוגשים ילדות שניסו לספר לאימן, או לאנשים מחוץ למשפחה, והם לא האמינו להן, קראו להן שקרניות והענישו אותן על כך. דוגמא שהתרחשה – שבת שסיפרה לאימה כי אביה החורג מתעלל בה מינית כאשר האם הייתה בהריון מאותו אב חורג, האם פנתה לרופא המשפחה להתייעצות והוא אמר שכנראה הבת מראה סימני קנאה בתגובה להריון. האם שלא רצתה להתעמת על כך עם בעלה, דיווחה לו על כך ועל אבחנתו של הרופא. הכחשה זו של האם ושיתוף הפעולה עם הכחשת הרופא אפשרה לאב להפוך את הילדה לשעירה לעזאזל ולהאשים אותה כשקרנית. הוא העניש אותה בחומרה והמשיך להתעלל בה ביתר שאת. הילדה לא העזה לחזור ולהאשים את האב עד שהיגע לגיל ההתבגרות, תקופה בה ניסתה להתאבד.
4. שקרים תחת איומים – לעיתים קרובות נאמרים לידים הסובלים מהתעללות לא לגלות דבר לאף אדם. לעיתים נאמר כי מה שמתרחש בהתעללות הוא סוד. הסודיות הזו מחוזקת באמצעות איומים, אלימות, איומי אלימות וענישה. לעיתים האיומים מעורבים בשוחד, כאשר הגמול המשני של שוחד ומתן טיפול מיוחד שומרים על הסודיות, שעדיין מבוססת על איומים.
5. חרדות לגבי תוצאות החשיפה – לעיתים נאמר לילדים שהם יישלחו רחוק מהבית, שהתעלל עלול להרוג אותם או את עצמו, שנישואי ההורי יהרסו, ושהחשיפה תגרום להתפוררות המשפחה. איומים אלה כלפי חייה של הילדה וכלפני כבודה העצמי קשורים באופן מפורש למדיי לייחוס האשמה והאחריות על הילדה. "אם תספרי זו תהיה אשמתך שאבא שלך יהיה בבית סוהר" או "זו תהיה אשמתך אם אמא תהיה עצובה ואז נצטרך לשלוח אותך רחוק מהבית". הטווח של האיום מגיע לכך שנאמר לקורבן כי אף אחד לא יאמין לו בלאו הכי, עד לאיומי רצח. בניגוד לאמונה הרווחת מרבית הילדים שנפלו קורבן להתעללות אינם מעוניים שהאב יורחק מהבית או ילך לבית הסובר. הם מעוניינים באבא, אבל אב מטיב, שאינו מתעלל. לפיכך יש הרבה גורמים המשפעים על הילד לא לחשוף את סודו.

סודיות: טקסי התחלה וטקסי סיום

שקר והכחשה

שקר הינו מודע, הכחשה היא מנגנון הגנה לא מודע.
כאשר הילדה שעברה התעללות מינית משקרת, קיימת אצלה מודעות מוחטת לגבי האירועים שהתרחשו. כאשר היא מכחישה, הילדה אינה מודעת לתקשורת הלא-מודעת של ההתעללות. שקר הינו חלק מתסמונת הסודיות של הקורבן, ואילו שלילה (הצורה החיצונית והמודעת של הכחשה) היא למעשה שקר.

ביטול ההתעללות Undoing בתוך אינטראקציות ההתעללות עצמה:

טבעה המיני של ההתעללות המינית נשלל ומבוטל ב 3 רמות הקשר:
1. ההקשר בתוכו מתרחשת ההתעללות: ניסיונו של המתעלל לימור הקשר המבטל את המציאות החיצונית עצמה של ההתעללות המינית המתמשכת, תוך כדי אקט ההתעללות עצמו. ילדים לעיתים מתארים כיצד ההתעללות הייתה מרחשת בדממה, או ללא קשר עין, או בחושך, גם אם ממילא החדר היה סגור.
מגע העור והגירוי הפיזי העז שנוצר מהווים את ההיבט המיני הברור של ההתעללות. המתעלל מנסה לפצל ולבטל את טבעה המיני של המיני של ההתעללות המינית על ידי הפחתח הקליטה של שאר אופני התחושה השוללים את ההתעללות המתרחשת. המתעלל מסיג פיצול וביטול זה על ידי דממה, חושך, מגע פיזי טקסי, הימנעות מקשר עין, והיבטים טקסיים רבים של האינטראקציה. ביטול המיניות באמצעות ניתוק משולב עם, ומוגבר על ידי סוג האינטראקציה שבדך כלל היא נוקשה וטקסית, נשמרים על די פקודות ואיומים מילוליים קצרים וסטריאוטיפיים.
2. ראיית המתעלל כ"אדם אחר" – רובד שני של הביטול הוא הפיכת המתעלל היא הפיכתו מאב למישהו אחר, שותף מדומה. לעיתים המתעללים כאשר נמצאים בהתעוררות מינית מתנהגים באופן שונה ובלתי מוכר לידה. דבר זה עשוי להיות מפחיד מאוד כאשר הופך האב פתאום לאדם אחר, עם תנועות לא מוכרות, דפוסי דיבור אחרים, טון קול שונה התנהגות בלתי מוכרת. ביטול באמצעות ניתוק המציאות החיצונית המתמשכת בזמן האקט עצמו מאפשרת לידה לתפוס את המציאות כאחרת. כאילו המתעלל מביט בפני הילדה ומדבר עימה כרגיל: "שום דבר לא קורה נכון?" ובו בזמן היה חודר אליה בחלק גופה התחתון. ברוב המקרים מתעללים מנסים להכחיש כל היבט של יחסים אמיתיים בינם לבים הקורבן שזנן ההתעללות והם מנסים להימנע מכל הכרה גלויה במה שהתרחש – קיים ניתוק פסיכולוגי כפול – גם של הילדה וגם של המתעלל בדיוק ברגע בו הקשר הגופני הפיזי הוא העז ביותר.
3. טקסי התחלה וסיום: כניסה ויציאה מטקס ההתעללות.
זהו הרובד השלישי של ההתעללות – יוצרים חלק מרכזי תסמונת הסודיות של הקורבן. טקס ההתחלה משמש להפוך אינטראקציה רגילה בחיי היומיום שאינטראקציה של "אדם אחר" וילדה, מבלי לקרוא למעבר הזה בשמו האמיתי. בטקס הסיום מתרחש תהליך הפוך שהוא "אנונימי" – כמו המעבר בכניסה, מעבר מ"אדם האחר" אל האב או כל דמות גברית בסביבה (דוד, סבא וכו') בו ניתן לבטוח.
4. טקסי ההתחלה והסיום לא רק מוסיפים לביטול ושלילת עצם קיום ההתעללות המינית, הם גם מעצימים את הניתוק החזק של המסרים התחושתיים הסותרים מבחינה פסיכולוגית המועברים בזמן ההתעללות עצמה.
5. טקסי התחלה וסיום בעצם מעבירים את ההתנסות מלאת הסתירות אל תוך מימד הזמן. הם יוצרים את נתק הזמן הרצוף בדמותו של המתעלל (אב שעשוי לדאוג לילדה אחרי ההתעללות, והופך מאדם אחר ומפחיד לאדם חביב.
6. טווח הזמן השלם מתחילת טקס ההחלה עד טקס הסיום מהווה את טווח זמן ההתעללות המינית.
7. גם המתעלל וגם הקורבן מווציאים את טווח זמן זה מהמציאות המוכרת שלהם, כאילו לא התרחשה מעולם ההתעללות.
8. טקסי ההתחלה והסיום יוצרים תמיד מרחב פיזי ומרחב של זמן בין המתעלל והילדה, כך שהמתעלל יכול לעשות את השינוי מהדמות שהילדה מכירה ומישהו "אחר", ההפרדה הזו הכרחית לשמור על הניתוק והביטול של האירוע.

הפנמת סודיות, הסתגלות, תסמונת מחנה-ריכוז והתעוררות מינית

תסמונת הסתגלות להתעללות מינית (רונאלד סאמיט 1983) Child sexual abuse accommodation syndrome , – הסינדרום מדבר על ילדים שנפלו קורבן להתעללות מינית תוך סודיות, חוסר אונים ומילכוד – החלו מסתגלים פסיכולוגית למצב בלתי נסבל לאורך זמן רב.

1. בתהליך ההסתגלות אירוע קשה שעשוי לאיים ללא הרף על חייה ועל שלמותה הפיזית והנפשית של הילדה – הופך לתהליך הסתגלות נורמלי לכאורה.
2. הילדה כיולה לפתח מבניים פסיכולוגיים המאפשרים הישרדות פיזית במחיר פתיסה מופרעת ובלתי הגיונית ש המציאות והרגשות שלה – אובדן בוחן מציאות תקין.
3. הסתגלות להתעללות ויצירת נורמליות – מדומה הינה תוצאה ישירה של משימה פסיכולוגית בלתי אפשרית של הבנה והכללת ההתנסות הקשה.
4. חדירות אגרסיביות מחודשות שוב ושוב לשלמותה הפזית והפסיכולוגית של הילדה גורמות לתפיסות מעוותות של סודיות, חוסר אונים, ואי יכולת לחזות ולצפות כהלכה איוי חיים.
5. איומים מצד המתעלל ומבנה ההתנסות של ההתעללות המכחיש בטבעו את המציאות, מונעים מהילדה לקרוא את המציאות ולהבין ולקרוא להתרחשות התעללות. הילדה חיה חיים נורמלים לכאורה.
6. תהליך ההסתגלות כולל הפנמה פנימית של ההתנסות שהיא מטבעה מלאה בסתירות.
7. דרכי התמודדות של ילדים: העמדת פנים שלא חווים התעללות, נסיון להביט על ההתעללות ממרחק, כניסה למצבי מודעות שונים, העמדת פנים של שינה. נירמול האינטראקציה ע"י העמדת פנים בזמן המשגל שהחלק התחתון אינו קיים קיים
8. ביטול ההתעללות וניתוק עצמי שיאפשר להם לשרוד ע"י יצירת מצב נורמלי (מציאות) מדומה – מנגנון הגנה של הכחשה.
9. בכך שיוצרים מציאות מדומה משלימים את רצונו של המתעלל להכחיש את ההתעללות כאינטראקציה לא חוקית.

תסמונת מחנה ריכוז (באסטיאנאס)

הסתגלות ארוכת טווח של חילול שלמות מבנית והפיכתו להעמת פנים של נורמליות – גורם למחיקה טוטאלית של התקופה מהזיכרון.
זיכרונות אלו עולים רק כאשר מנגנון ההתמודדות וההגנות נופצו בשלב מאוחר יותר בחיים ע"י אירועים מתוחים וחרדתיים – אז הזכרונות מאיימים להציף לחלוטין [[.
ראייה של ההתללות המינית כתסמונת של סודיות ותסמונת מחנה איכוז יכולות ליצור בעיות אישיות דומות של רגשות אשמה וערך עצמי עצמי נמוך.
היבט רגשות האשמה שקשור לשתי התסמונות האלו – קשור להתנסות יחד של המקורבן והמתעלל במשך תקופה ארוכה – לדפוס פסיכולוגי מורכב המבוסס על תלות הדדית והתקשרות ביניהם.

קיימת לכל האורך בעיה לקורבן לקרוא למציאות בשמה, הוא חווה ללא הרף מציאות מלאת סתירות.
המורכבות של היחסים גוברת עוד, משום שהתעלל אינו רק מאיים ע שלמות אלא הוא לעיתים זה שמעניק חיים, כל שהתחזוקה וההשגחה החיצונית ניתנים בצורה מעוותת, המתעלל אף נותן תשומת לב חיובית – לעיתים יוצר התקשרות מוזרה לעיתים שבה יש נאמנות בין הקורבן למתעלל. נוצרים אופני נאמנות והתקשרות שקשה לקבל אותם ולהבין אותם.
התקשרות זו עם המתעלל חשובה ומרכזית בתרפיה – ההתמודדות עם נאמנויות, התקשרות ורגשות אשמה – מרכיב חשוב ביותר.

דיסוציאציה – פיצול, ופיצול אישיות

האופי של האינטראקציה והמבנים הפנימיים הפסיכולוגיים של התעללות מינית בילדים יכולה ליצור מקרים קיצוניים של דיסוציאציה כחלק מתסמונת של סודיות שמכחישה את המציאות.

ניתוק וביטול המציאות ע"י יצירת מציאות חיצונית אחרת, ראיית המתעלל כאדם אחר, יצירת זמן אבוד ומרחב פיזי בים אינטראקציית ההתעללות לאינטראקציה אחרת ע"י יצירת טקסי התחלה וסיום – כולם יוצרים תסמונת של התעללות שבה יצירת מציאות חיצונית של ההתנסות בהתעללות המינית וקריאה מפורשת ומציאותית בשמה האמיתי הופכים למרטה תרפויטית אמיתית.

פסיכופתולוגית השימוש הנפוץ ביותר של כך הוא מצב דיסוציאטיבי של פיצול אישיות – שהיא אי יכולת ליצור תמונת מציאות מאוחדת המתבסס על ניסיון חיים
אי ההתנסות – שהיא הביטויים החמורים של ביטול המציאות כפי שהיא ושמירת הסודיות, הופכים חוויה של אי התנסות בחלק מהתעללות המינית, יוצרים בעיות תרפויטות מיוחדות שאופייניות רק לילדים שחוו התעללות מינית – בעיות הגנה יחודיות להם. דבר זה משולב בכמה רמות בנושא ש התמכרויות.

יצירת קשרים בעלי אופי מיני, יצירת הרגלים וסיפוק משני

המשותף לכל אלו הם התנסויות חיוביות של הילד מההתעללות המינית. חעיתים הם אלו שכורמים לביטויי הנאמנות שילדים רוכשים למתעללים.
קשה לאנשי מקצוע לחשוב שהילדים חשים בכלל גירוי מיני – מוכחש עיתים ע"י אנשי מקצוע.
התעוררות מינית אמיתית אצל ילדים יוצרת הרגל חזק ביותר. כמו כן ההתעוררות המינית וההקלה במתח האמצעות גירוי מיני עשויים ליצור התמכרות לכך – יוצרת אופני התנהגות של Acting Out – מיניות מתגלעת שבה קשה מאוד לטפל.

סיפוק משני באמצעות שוחד וגמול של התעלל עלול ליצור השפעות משחיתות על הילד. לדוגמא שכנוע של הילדים שהם נחמדים, טובים ומיוחדים יותר מבני גילם וקרובים איפלו יותר מאימא- יכול ליצור תחושה מנופחת של עצמי מדומה ומזוייף שאינה קיימת בזכות הכרה אמיתית בצרכים שלו ודאגה לעצמי האמיתי שלו.
ההתעללות עלולה להכניס את הילדה לתקיד מזוייף של שותפה והיא תנסה לשמור על כך בכל מחיר, גם במחיר של בילבול והפרעות רגשיות. לעיתים התשומת לב הרגשית שהקורבן מקבל הוא רק דרך המתעלל, כך שהילדים ינסו לשמור על כך בכל מחיר – במיוחד במשפחות חד הוריות בהן ההורה החד הורי הוא גם המתעלל.

הבדלים בין התעללות פיזית להתעללות מינית

ההבדל המשמעותי והחשוב ביותר הוא ההיב האגוסינטוני של ההתעללות המינית והתענוג שהמתעלל חש באמצעותה.
אגוסינטוני – שהחוויה נעימה וחיובית עבור והסובייקט מרגיש שהוא חלק ממנה.
אגודעסטוני – חוויה שהיא חיצונית לאגו ואינה נעשית מתוך רצון פנימי והסכמה.

מרכיבים דומים בין התעללות פיזית ומינית:

• הידע כי ההתעללות רעה ומזיקה
• הנזק שנגרם לילדה
• ההקלה במתח לאחר המעשה
• רגשות האשמה
• חזרה כפייתי על המעשה

רק במספר מקרים קטן ביותר אנו מוצאים הנאה של המתעלל הפיזי – הנאה סדיסטית גלויה דרך ההכאה, בד"כ לא נמצא מרכיבים אגו סינטונים בהתעללות פזיית.
ההעללות המינית בטבעה שונה, ההתעוררות המינית והפורקן שבה אחריה יוצרים תלות פסיכולגית לעיתים קרובות תלות ממכרת ביותר, ולפיכך יוצרים הכחשה רבה, ויוצרים בעיות רבות האיפול הכללי הבתעללות מינית.

עבור המתעלל הילד אינו אדם, הוא כלי:
המתעלל לא רואה אותו כאדם, לא רואה את הצרכים של הילד, לא רואה את הנזק שנגרם ואין לו אמפתיה אל הילד.

הגדרת התעללות מינית Webster 2001
התעללות מינית בילדים כוללת, בדרך כלל, חוויה של מגע גופני או לא גופני בין ילד ומבוגר, בה הילד היה נתון לניצול או השפלה מיניים. המגע המיני עשוי להיוצ גניטאלי או לא גניטאלי, כגון פורנוגרפיה, זנות או אקסבזיוניזם. היחסים בין הילד למבוגר מאופיינים העיקר על ידי כוחנות, תוקפנות, שליטה, ופיקוח מצד המבוגר, והאינטראקציה המינית ביניהם מסיבה לילד נזק או פגיעה. על אף האמור, איו קונצנזוס לגבי הגדרת התופעה והיא מושפעת במידה ניכרת מערכים רבתיים וחברתיים ספפצפיים

השלכות של ההתעללות: תחושת אשמה ובושה המשפיעות על הילד לפתח מערכות יחסים משמעותיות. נטייה לדריכות יתר באינטראקציות חברתיות ופרשנות שגויה של האינטראקציוצת כשליליות ופוגעניות, תחושת חוסר שקט מול קונםליקטים בינאישיים והתנהגות שמורה חברתית.